פגשתי אותה לראשונה בשעת לילה מאוחרת.
עמדתי במרכז חדר גדול ומואר שנראה ממאה אחרת.
בידי החזקתי תינוקת יפיפייה, חייכנית ועגלגלה,
פניה צחות ובהירות, קורנות אור, שערה שחור וחלק.

 

סביבי עומדים בחצי גורן, כתריסר גברים עטויים ברדסים חומים,
ישויות בעלות סמכות רוחנית גבוהה.

הכל התנהל בדממה, כמו בטקס עתיק יומין שכולם יודעים את כלליו.
אני עומדת מולם ומציגה את האוצר שבידיי לראווה, הם מתבוננים בה ארוכות כבוחנים משהו עמוק בתוכה, כל אחד בתורו, ואז מהנהנים בחיוך ומאשרים כי אכן - זו התינוקת לה ציפו, זו הישות הגבוהה שהיה לי העונג והזכות להביא לעולם.

אני חווה אושר גדול שמציף אותי וסיפוק על הצלחתי במשימה.

ואז התעוררתי. אמצע הלילה....
 

הרגשתי שהחלום הזה חשוב.
מתוך סרעפי שינה פניתי לרמות ההדרכה שלי בדרישה:
"אני רוצה את השם שלה, עכשיו!"

 

"חיזרי לישון - קבלי תשובה" שמעתי.
נרדמתי והתעוררתי כעבור זמן קצר כששמה מהדהד בי: "לילית בת טובים".

 

מהחינוך היהודי שכבר ספגתי בילדותי - ידעתי ששמה של לילית אסור בהגיה.

לכן הודתי בליבי על התוספת לשמה: בת טובים.

 

שבוע הסתובבתי בין חברותיי, מספרת את החלום, מבקשת תרגום.

הן הקשיבו, חייכו, אמרו "מזל טוב" אך לא סייעו לי לפענח.

"נראה שאת מביאה לעולם משהו חדש וטוב" אמרה לי אחת מהן.

 

כל זה ארע לפני כמה שנים.

 

לימים למדתי שזו שהבאתי לעולם וקיבלה את אישורן של הסמכויות הרוחניות הזכריות שלי, היא לא אחרת מהישות הגבוהה שלי, סמכות רוחנית בפני עצמה, ניקבית.

 

הבנתי כי אותם חלקים בתוכנו שאסור לומר את שמם,
כמו לילית, לורד וולדמורט ובאבא יאגה

הם אלו שעוצמתם מאיימת על ה"סדר הטוב".

וכבר למדתי ש"הסדר הטוב" אינו באמת לטובתנו...

 

ככל שהסכמתי לאפשר את החיבור שלי עם הישות הגבוהה שלי,

ככל שלמדתי לאהוב את החלקים שנאלצתי להחביא בתוכי,

הבנתי שלא סיפרו לנו את האמת, סיפרו לנו את הפחד.

 

יצאתי למסעות שמאניים ופיזיים ופגשתי את הפחד,

עברתי דרכו ומצאתי את אלוהים מתהלך לצידי.

לילית שלי היא לבנה, אלוהית.

היא רוחנית.

 

הישות הגבוהה היא החלק שלנו שהודר מהמרחב הארצי אלפי שנים

היא חלק מהאלוהות שאנו.

שהרי כולנו חתיכות של אלוהימות...

 

אנחנו מתכנסות באפריל.

בואי אחות.